פסק-דין בתיק עמ"נ 27425-07-10

1.         ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו (להלן: "הועדה" או "ועדת הערר") מיום 9.5.10.

המערער, רופא במקצועו, מפעיל מרפאה בדירת מגורים ברחוב בלוך בתל-אביב (להלן: "הנכס" או "הדירה").

השימוש לצרכי מרפאה בדירה נעשה בהתאם להיתר לשימוש חורג, מעורב, מאת הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל אביב-יפו (ראו, היתר מיום 1.11.00 לשימוש חורג, מעורב, למרפאה, בחלק מהדירה בשטח של 26.5 מ"ר, לתקופה של 5 שנים מתאריך 20.5.00, נספח 2 לכתב הערעור; וההיתר לפי החלטת ועדת המשנה לתכנון ולבניה מיום 28.3.07 לשימוש מעורב למרפאת רופא לתקופה של 5 שנים בשטח 26.5 מ"ר, נספח 3 לכתב הערעור) (להלן: "ההיתר לשימוש מעורב"). 

2.         במהלך השנים, מאז הפך המערער לבעליה של הדירה, סווג כל שטח הדירה לצורכי ארנונה כ "מרפאה".

המערער פנה אל המשיב ביום 16.7.08 וטען בפניו, כי "הדירה משמשת גם כמרפאה החל מ- 1.3.97. ב-9.11.99 הוגשה בקשה להכיר בדירה באופן חלקי כמרפאה, הגיע בודק של העיריה ואושר שמוש חורג מעורב למרפאה בחלק מהדירה בשטח של 26.5 מ'. במשך כל השנים הוטלה ארנונה על סכום מלא כאילו הדירה הינה מרפאה. אבקש החזר מיסי ארנונה לפי המתחייב ע"פ השימוש בהיתר"(נספח 2 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב).

ביום 24.8.08, נשלחה אל המערער תשובת המשיב, ולפיה בביקורת שנערכה בנכס ביום 23.7.08 " לא נמצא כי מתנהל משק בית שוטף". המשיב ציין גם, כי " כרטיס הביקור והשלט על גבי דלת המרפאה מעידים כאלף עדים כי במקום מתנהלת מרפאה ולא דירת מגורים".

אשר לבקשה להחזר רטרואקטיבי של מיסי הארנונה, השיב המשיב למערער:

"...על פי ההלכה הפסוקה, שומת ארנונה שלא הוגשה השגה, מהוה שומה מוחלטת וסופית. לפיכך, אין להתיר תביעה רטרואקטיבית לגבי חיובי ארנונה אשר שולמו בעבר ואשר לא הוגשו כנגדם השגות (ב)מועד" (נספח 3 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב).

3.         המערער ערר על החלטת המשיב לועדת הערר.

הועדה קבעה בהחלטתה, כי שני חדרים בדירה, האחד ששטחו 17.35 מ"ר והשני 7.90 מ"ר משמשים כמרפאה, וסווגו לצורכי ארנונה כ" מרפאה",  וכי שני חדרים נוספים, האחד ששטחו 10.67 מ"ר והשני 7.39 מ"ר,  משמשים למגורים ויסווגו בהתאם. חדר המגורים בשטח 19.9 מ"ר, הוגדר על ידי הועדה כ" חדר המתנה" וסווג כ" מרפאה".

הועדה מציינת שני נימוקים לסיווג " חדר המגורים". האחד, כי הדירה אינה "מרכז חייו של אדם" אלא נעשה בה "שימוש חלקי בלבד לעיתים בערבים ובסופי השבוע". השני, כי בתמונות של " חדר מגורים" שהוצגו לוועדה, נראו במקום ריהוט ואבזור האופיניים למקובל בחדי המתנה- כורסאות קלות המוצבות סביב קירות החדר, עמדה לפקידת קבלה וציוד משרדי.

המטבח בשטח 6.93 מ"ר סווג על ידי הועדה בסיווג " מגורים", לפי אופיו והציוד המצוי בו. חדר השירותים ששטחו 3.48 סווג כ" מרפאה", וזאת משום "שלא ניתן לתאר קבלת פציינטים ללא שיתאפשר להם לעשות שימוש בחדר השירותים".

4.         אשר לתביעת המערער להשבת הסכומים של מיסי ארנונה ששולמו, לטענתו, ביתר בשנים קודמות, הקדימה הועדה לשאלת סמכותה לדון בתביעת ההשבה, את השאלה האם רשאי המערער לטעון בפניה כי שילם ארנונה ביתר בשנים הקודמות לשנה בה הגיש את ההשגה.

הועדה השיבה על שאלה זו בשלילה. לגישתה, משחלפה שנת המס, והנישום לא השיג על דרישת התשלום, הופכות השומות להיות חלוטות, וזאת בשל אינטרס ההסתמכות של הרשות על התשלום במסגרת תקציבה, ואין הנישום רשאי לטעון כנגדן. הנישום אינו רשאי לטעון, ולמשיב אין סמכות לדון בטענות המתייחסות לשנות המס הקודמות לשנה בה הוגשה ההשגה. ועדות הערר, השואבות את סמכותן מסמכות המשיב, אינן מוסמכות לדון בטענות המתייחסות לשומות חלוטות לגבי שנים קודמות.

5.         בערעור בפני, חלק המערער על שלוש קביעות של ועדת הערר.

הראשונה, סיווגו של " חדר המגורים" כ" מרפאה". לטענת המערער, לפי ההיתר לשימוש המעורב, פוצל חדר זה, והותר למערער לעשות ברובו שימוש למגורים, ובמקצתו שימוש למרפאה, בחלק בו הוצבה עמדה לפקידת הקבלה. המשיב והועדה בעקבותיו, התעלמו מהשימוש המעורב שהתירה העירייה עצמה, וסיווגו את מלוא  החלל של "חדר המגורים" כ" מרפאה". בפועל, נהג המערער בהתאם להיתר ועשה במקום שימוש מעורב, בהציבו שולחן למזכירה המגיעה לדירה פעמיים בשבוע למשך שעות בודדות.

השניה, סיווגו של חדר השירותים כ" מרפאה". לטענת המערער, המדובר בחדר אחד, שבו מוצבים השירותים בתוך חדר האמבטיה. חדר זה, הוא חלק בלתי נפרד מדירת המגורים, והשימוש העיקרי בו הוא למגורים. השימוש האפשרי בחדר השירותים  על ידי לקוחות המרפאה, אינו משמעותי. מה גם שברור כי הלקוחות אינם מתקלחים במקום, אלא עושים שימוש בשירותים בלבד במידת בצורך.

השלישית, סמכותה של הועדה בעניין השבת תשלומי היתר. לטענת המערער, פועל יוצא מקביעת הועדה כי סיווג כל הדירה כ" מרפאה" היה מוטעה, הוא, כי שולמו על ידו בעבר מיסי ארנונה ביתר. ועדות הערר, כפי שנקבע בפסיקה, הן גוף הנגיש לציבור ובעל המומחיות בנושאי ארנונה, ומן הראוי שהן  אלה שתדונה בהשבת תשלומים ששולמו ביתר ושלא כדין. לפיכך, שגתה הועדה במקרה זה בקביעתה, שאין היא מוסמכת להורות על השבה לאחר שפסלה את סיווגה של כל הדירה כ" מרפאה".

6.         מנגד, שב המשיב לעמדתו המקורית וטען בפני, כי אין לסווג אף חלק בנכס בסיווג " מגורים", מאחר והנכס אינו משמש כמרכז חייו של מאן דהוא, ואין חולק כי הדירה אינה משמשת למגורי קבע של אדם כלשהו.